כשמארק צוקרברג הכריז על "שנת ההתייעלות" של מטא, הוא לא רק חתך בהוצאות; הוא ניסה לשנות את הכימיה של עבודת הניהול. על הנייר, המהלך נראה כמו ניצחון מוחץ של היעילות: פחות דרגות ביניים, יותר "מוטת שליטה" למנהלים שנותרו, וצבא של כלי בינה מלאכותית שאמור לסגור את הפערים. המניה זינקה, האנליסטים הריעו, אבל בתוך החברה החל להיווצר מתח מסוג חדש. מנהלים שמצאו את עצמם אחראים על עשרות עובדים גילו שהם אמנם חוסכים לחברה כסף, אבל הם מאבדים את היכולת להבין מה באמת קורה בתוך הצוותים שלהם. הם הפכו לנתבים של מידע, מעבדי נתונים אנושיים שכלואים בתוך מערכת שדורשת מהם תפוקה, אך גוזלת מהם את הפנאי לחשוב.
הניסיון הזה של מטא, שבו פשוט "דוחסים" את עבודת הניהול וסומכים על ה-AI שתמלא את הוואקום, חושף אי-הבנה עמוקה של מה שהופך מנהל לערך מוסף ולא לנטל בירוקרטי. רוב האוטומציה נכנסת כיום למקומות שבהם הניהול הוא לוגיסטי במהותו: העברת עדכונים, סנכרון לוחות זמנים וניתוב משימות. זהו רובד טכני לחלוטין, שבו המכונה אכן מצטיינת. אבל כשהניהול הלוגיסטי הזה הופך לחזות הכל, כפי שקורה בתרבות של לחץ קיצוני, המנהל מפסיק להיות מנהיג והופך לשוטר תנועה של דאטה. הבעיה היא ששוטר תנועה לא יכול להצית דמיון או לפתור משברים אנושיים מורכבים.
כאן נכנס לתמונה המרכיב החמקמק ביותר של המגע האנושי: היכולת ליצור משמעות מתוך הרעש. בינה מלאכותית יכולה לזהות דפוסים בגרפים, אבל היא לא מסוגלת להבין למה פרויקט יצירתי נתקע או מדוע מעצב מוכשר איבד את הברק שלו. יצירת משמעות דורשת הקשר, אינטואיציה והבנה של דינמיקות חברתיות שאינן ניתנות לכימות. כשחברות כמו מטא מקצצות בשכבות הניהול מבלי להבין את הצורך הזה, הן למעשה חונקות את היצירתיות הארגונית. יצירתיות אינה נובעת מפקודה יעילה שמועברת באלגוריתם; היא זקוקה למנהל שיודע לתרגם את האסטרטגיה הגדולה לשפה אנושית, כזה שמסוגל לראות את ה"אות" בתוך ים הנתונים ולתת לעובדים שלו את הביטחון לחקור כיוונים חדשים.
בצד השני של הספקטרום אפשר למצוא את הגישה של חברת "בלוק" (Block). שם הבינו שהדרך לשרוד את עידן ה-AI היא לא לדחוס את המנהלים, אלא לשחרר אותם מהלוגיסטיקה כדי שיוכלו להתמקד באחריות ובחניכה. בעוד שבמטא הלחץ מופנה כלפי מעלה כדי להשיג מספרים, בבלוק מנסים לייצר מבנה שבו המכונה מטפלת בניתוב המידע הטכני, מה שמאפשר למנהלים לתפקד כ"מאמנים".
האחריות שלהם היא לא על הלוח הגנט, אלא על האדם. הם שם כדי להעניק משוב איכותי, לבנות חוסן ארוך טווח ולייצר מחויבות ששום סוכן AI לא יכול לעורר. סוכן דיגיטלי יכול להגיד לך שטעית, אבל רק מנהל אנושי יכול לגרום לך לרצות להשתפר בשבילו ובשביל המטרה המשותפת.
המתח הזה שבין ה"דחיסה" של מטא לבין הניסיון להגדיר מחדש את המנהל כמאמן, הוא שדה הקרב של הארגון המודרני. הארגונים שינצחו לא יהיו אלו שיפטרו הכי הרבה מנהלים, אלא אלו שידעו להשתמש בטכנולוגיה כדי לנקות מהניהול את השאריות הלוגיסטיות שלו. הם יותירו בידי האדם את המשימות שדורשות אמפתיה, תפיסה אסטרטגית ויכולת לפרש מציאות משתנה.
בסופו של דבר, ה-AI מציבה בפנינו מראה נוקבת: היא מחליפה רק את מה שהיה מכני ממילא. היעילות האמיתית אינה נמצאת בקיצור שרשרת הפיקוד, אלא בחיזוק הקשר האנושי בנקודות שבהן המכונה נותרת אילמת. הארגון העתידי יהיה שטוח יותר, זה נכון, אבל הוא יזדקק למנהלים עמוקים הרבה יותר.
