באדיבות הקתדרה במוז״א ופרופ׳ ליאור זלמנסון, במסגרת הסדרה ״בינה בזמן אמת-עונה חדשה!״ – חדשות ועדכונים שוטפים על עולמות הבינה המלאכותית
באדיבות הקתדרה במוז״א ופרופ׳ ליאור זלמנסון, במסגרת הסדרה ״בינה בזמן אמת-עונה חדשה!״
לאחרונה ארעו שני אירועים שהסעירו את עולם הספרות. הראשון: סיפור שזכה בתחרות של מגזין Granta עורר חשד שנכתב בעזרת בינה מלאכותית, מה שהצית גל זעם כאילו מישהו חילל את הקודש האנושי המזוקק ביותר. ומנגד: אולגה טוקרצ׳וק, זוכת פרס נובל, סיפרה בכנס שהיא משתמשת במודלי שפה כחלק מתהליך המחקר שלה. הגילוי עורר אכזבה רבתי, עד שהיא נאלצה להבהיר שהמכונה רק מרחיבה עבורה אסוציאציות ולא כותבת במקומה.
התגובות האלו, לטעמי, מצליחות להיות גם מפתיעות, גם מאכזבות, אבל במחשבה שניה, לגמרי צפויות.
מפתיע, כי המאבק של הסופרים שונה במהותו ממאבקים אחרים על שימוש בבינה בכתיבה כמו בשביתת התסריטאים בהוליווד. שם המאבק היה קיומי: הפחד שהאולפנים ייקחו מהם את הכוח ויתנו אותו לעובדי אולפנים ולבמאים. לסופרים אין את אותו פחד קיומי מאובדן פרנסה, בעיקר כי בספרות, הסופר והביוגרפיה שלו נמצאים במרכז. הם חותמים בשמם, לוקחים בעלות ומופיעים מול קהל. תהליך ההפיכה לסחורה גנרית שמפחיד כל כך את הקולנוע, עובד אחרת כאן. (כן יש כבר ספרי זבל באמאזון שנכתבו על ידי בינה אבל הם רחוקים מלהצליח ובצדק).
יותר מכך, הספרות משחקת עם מהות הפיקציה כבר מאות שנים. מספרים לא אמינים, פסבדונים, אוטופיקשן. בורחס בנה קריירה על ספרים שלא היו, רומן גארי המציא סופר אחר וזכה בפרס, ובארת הכריז על מות המחבר לפני חמישים שנה. אז דווקא מול בינה מלאכותית צץ פתאום גבול מוסרי חדש של "עד כאן"? האם זו באמת הטכנולוגיה שעושה את כל ההבדל?
אז למה מאכזב? כי הבעיה האמיתית עם מודלי שפה היא מה שהם מציפים. גם כתיבה אנושית בנויה על תבניות והשפעות קודמות, אבל ה-AI פשוט חושף את זה בגרסה הבוטה ביותר. הוא מציף את הקלישאות ואת הקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר לרגש אנשים. קנת׳ גולדסמית׳ עשה את זה ידנית לפני עשור, כשפירק את מועמדי פרס המאן-בוקר והראה איך כולם נופלים לאותן קונבנציות שבלוניות. האלגוריתם פשוט הפך את הפירוק הזה לאוטומטי.
לכן, כל כך מתסכל לראות שרוב השימושים הנוכחיים ב-AI הם פשוט שעמום אחד גדול. במקום להשתמש בכלי הזה כדי לשבור מבנים, אנחנו תקועים בשלב החיקוי. אנשים מזינים פרומפטים של "תכתוב לי כמו מורקמי" ומתנהגים כמו אנשי טלוויזיה בראשית דרכה, שהפיקו תוכניות שנראו ונשמעו בדיוק כמו רדיו מצולם.
פספסנו את העיקר: האפשרות המעניינת באמת איננה מכונה שכותבת כמו אדם, אלא ספרות שמתאימה לעידן החדש. לא הסתרה של המכונה אלא הפיכתה לחלק מהפואטיקה. בינה מלאכותית יכולה להיות קטליזטור לחשוב מחדש על מה הופך סיפור לסיפור ולחשוב מחדש על מיתוס ״המחבר הגאון״. טוקרצ׳וק מעניינת בדיוק משום שהיא מבינה את זה בספריה ששוברים לא פעם קונבנציות ספרותיות וכן דרך המעורבות שלה בפיתוח משחקי וידאו, מדיום שמזמן לימד שמחבר הוא לא אדם בודד בחדר, אלא מערכת.
(גילוי נאות: בספרי משנת 2021, "יש לנו דרכים לגרום לך ליהנות", https://tiny.cc/LiorBook ניסיתי לעשות משהו בסגנון זה. השתמשתי במדיום השירה כדי לערוך טקסטים אלגוריתמיים, תנאי שימוש והודעות שגיאה, מתוך מטרה לחשוף את המנגנונים ואת אופני המניפולציה שחברות הטכנולוגיה מפעילות עלינו).
וצפוי, כי אנחנו נמצאים בעידן שבו כל החוזים החברתיים עוברים תמורה. החוזה בין סופר לקורא אינו חוזה אסתטי, אלא מוסרי, והוא לא שונה מהחוזה שבין מרצה לסטודנט או בין מעסיק לעובד: אני מעניק לך את הזמן, הקשב והכסף שלי – ואתה בתמורה חייב "להיות שם" ברמת הנוכחות והשיפוט. אני צריך לדעת שמה שעשית לא נבע מעצלנות גרידא או מזלזול בזמני, אלא שבאמת חשבת שהשימוש בבינה המלאכותית הוא הדבר הנכון, היצירתי והחכם ביותר לעשות.
לצערי, עד שנגיע להבנות החברתיות האלו, אנו צפויים לראות עוד הרבה כותרות שמזדעזעות עוד פעם מחדש על שימוש בבינה. מוטב שנבדיל בין העצלני לבין המאפשר, ובין החלטות אוטומטיות להחלטות מחושבות.
